פסק-דין בתיק ע"א 2020/05

ערעור אחר קבלת רשות ערעור, על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט ש' מנהיים) מיום 10.3.2004 בת"א 4241/03 (בש"א 5520/03) אשר דחה את בקשת המערערת לסילוק על הסף של תביעה שהגישה המשיבה נגדה, להשבת סכומי ארנונה ששולמו לפי טענתה ביתר, עקב סיווג שגוי של נכס שהחזיקה המשיבה.

1.                    רקע

(א)                המשיבה החזיקה בנכס מקרקעין בשטח שיפוטה של המערערת, בין השנים 1992-1997. המערערת הגישה למשיבה דרישות תשלום בגין ארנונה כללית, והמשיבה שילמה את הדרישות במועדן.

(ב)                 שש שנים לאחר שהפסיקה להחזיק בנכס הגישה המשיבה תובענה נגד המערערת, להשבת סכומי ארנונה שנגבו, לטענתה, ביתר.

המערערת הגישה בקשה לסילוק על הסף מארבעה טעמים: התיישנות, שיהוי, סופיות השומה ועקיפה של דיני הערר. הטעם האחרון מכוון לסמכות הייחודית של מנהל הארנונה להכריע בהשגה על שיעור הארנונה, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן: - " החוק").

(ג)         הבקשה שהחזיקה 23 עמודים לא נתמכה בתצהיר למרות היותה שזורה בטעות עובדתיות לרוב.

2.                    ההחלטה נושא הערעור

(א)                בית משפט קמא דחה את בקשת המערערת, בכל אחת מהעילות שנטענו על ידה:

באשר להתיישנות - קבע שאינה חלה לגבי כל סכום ששולם לאחר 25.7.96 ולגבי מחלוקות נוספות - אלו יוכרעו בפסק-הדין.

באשר לשיהוי - נדחתה טענה זו כטענת סף.

באשר ל"עקיפת דיני הערר" ו-"סופיות השומה" - קבע בית משפט קמא כי די בכך ש" נטען בין היתר כי העיריה התרשלה בסיווג הנכס לצרכי ארנונה" (סע' 11 בעמ' 4 להחלטה מיום 10.3.2004), לדחות את בקשת המערערת בעילה זו.

בית משפט קמא קבע עוד, כי לדעתו המצב המשפטי הנוהג אינו תומך בסילוק על הסף של התביעה, " וכי ענין "סופיות השומה" אינו חורץ את גורל התביעה לסילוק על הסף"; ו- "ככל שתטען בדרך דיונית נאותה טענה של אשם תורם ו/או טענה של הסתמכות העיריה על "סופיות השומה", שעתן של טענות כאלה תגיע במסגרת ההליך העיקרי".

(ב)        על החלטה זו הגישה המערערת בקשת רשות ערעור (בר"ע 1717/04), שבה ניתנה רשות ערעור.

(ג)        המערערת זנחה את מכלול טענותיה בבקשתה לסילוק התביעה על הסף והגבילה את טענותיה, בערעור זה, לסילוק התובענה על הסף לנוכח עקיפת דיני הערר ועקרון סופיות השומה.

3.                    הטענות בערעור

ואלו טענות המערערת:

(א)                המחוקק הקנה סמכות עניינית ייחודית למנהל הארנונה לדון בטענות נישומים שעניינן שיעור הארנונה; לפיכך, כאשר מבקש נישום לטעון נגד סיווגו של נכס לצרכי ארנונה, או טענה אחרת המסורה לסמכותו של מנהל הארנונה, הרי שבית המשפט האזרחי משולל סמכות עניינית לדון.

המערערת טוענת כי מן הדין היה לסלק על הסף את תביעת ההשבה שהגישה המשיבה, משנמנעה זו מהגשת השגה כדין.

(ב)                 במקרים שבהם משולל מנהל הארנונה סמכות - שכן העילה הנטענת נגד תקפות השומה אינה נכללת ברשימת העילות שבסמכותו - אזי, על המבקש לטעון נגד תקפות השומה, להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. המערערת מוסיפה וטוענת, כי כל פרשנות אחרת להוראות החוק תסכל את מטרת חקיקתו, לרכז את הסמכות העניינית בידי הרשות המינהלית.